החלטה בתיק ת"א 5538-08

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית

1.       עניינה של התובענה דנן הינה נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונת עבודה שארעה לו במהלך עבודתו אצל נתבעת 1.

2.       בתיק זה נחתם הסדר גישור בין הצדדים וזה קיבל תוקף של פס"ד ביום 13.11.12.

ביום 06.12.12 ניתן פס"ד משלים בהתאם לבקשת הצדדים.

על פי הסדר הגישור, ישולם לתובע סך כולל של 67,500 ש"ח ע"י נתבעת 1, נתבע 3 וצדדי ג' 2 ו - 3 הנ"ל בחלקים שונים כמפורט בסעיף 1 להסדר מיום 13.11.12 בעוד התביעה כנגד נתבעת 2, במעמדה אף כצד ד-1 בהליך זה (להלן: "נתבעת 2"), וכנגד צדדי ג' 1 ו - 4 תדחה תוך שהצדדים הותירו להכרעת בית המשפט את סוגיית ההוצאות בעניינה של נתבעת 2, זאת לאחר הגשת טיעונים בעניין זה.

תמצית טענות הצדדים :

3.       לטענת נתבעת 2 נתבעה היא מתוקף היותה ממונה הבטיחות, כנטען ע"י התובע. עוד בשלב הגשת כתב ההגנה מטעמה טענה היא, כי פעלה אך כמתווכת בין המעביד לממונה הבטיחות בפועל שהינו נתבע 3 (וצד ד-2),  זאת בעוד נתבע 3 לא הכחיש מצידו כי הוא ששימש כממונה הבטיחות ולא טען למעורבותה. על אף האמור התובע ונתבעת 1 עמדו על תביעתם שנדחתה, בסופו של יום.

הנתבעת 2 ציינה, כי בהתאם לפוליסה חייבת הינה לשאת בדמי השתתפות בסך של 5,000$ גם באם נדחתה התביעה כנגדה. לטענתה, עסקינן בהוצאה כספית משמעותית שיש לפצותה בגינה בייחוד עת המדובר במי שנגרר להליך זה הגם שהתריע כי לא היה לו כל חלק בסכסוך. משכך, מבקשת היא לחייב את התובע ונתבעת 1 בהוצאותיה.

4.       לטענת נתבעת 1 היות ולא הגישה תביעה כנגד נתבעת 2 בכובעה של האחרונה כנתבעת ובכובעה כצד ד' 1, במסגרתם ניתנה לה זכות טיעון לעניין ההוצאות כאמור בהסדר הגישור, לא ברור לה מדוע צריכה לשאת היא בהוצאותיה של נתבעת 2.

הנתבעת 1 ציינה, כי הגישה הודעת צד ג' כנגד נתבעת 2 בשל ההסכם שנחתם ביניהן לפיו התחייבה האחרונה לספק לה ממונה בטיחות שיהא עובד של נתבעת 2 תוך שהפנתה לסעיף 2 לחוזה בעניין זה.   עת התברר בהליך הגישור, כי נתבע 3 הינו ממונה בטיחות עצמאי המוכן לקחת על עצמו את חלקה של נתבעת 2 בפיצוי ולאור התעקשותה של נתבעת 2 על דחיית התביעה כנגדה והרצון למנוע סיכולה של הפשרה, הסכימה נתבעת 1 הסכמתה לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2.

כן טוענת הנתבעת 1 כי בכל מקרה אין מקום לחיובה בהוצאות כלשהן לטובת נתבעת מס' 2,שכן הגשת ההודעה מלכתחילה ויתכן שגם בדיעבד מוצדקת מוצדקת. יתרה מכך, קבלת בקשתה של נתבעת 2 תסכל בעתיד אפשרויות פשרה במקרים כגון דא.

עוד ציינה, כי נתבעת 2  לא הראתה אילו הוצאות היו לה וככל הידוע לה, המדובר בשכר טרחת עו"ד בלבד ומשממילא נאלצה להתגונן כנגד תביעת התובע עצמו, הרי שלא נגרמו לה הוצאות עודפות.

5.       לטענת התובע , נתבעת 2 מהווה צד רלוונטי להליך זה בתוקף תפקידה כממונה על בטיחות העבודה במפעלה של נתבעת 1 כנחזה מהחוזה שנחתם בין אלו. התובע ציין, כי עצם העובדה שנתבע 3 שימש כממונה עצמאי עובר לתאונה אינה פוטרת את נתבעת 2 מאחריות, שכן היא זו שהיתה אחראית עליו ובסופו של יום כתוצאה מכך שנתבע 3 לא סיפק סביבת עבודה בטיחותית, נפגע התובע.

כן הדגיש, כי התביעה כנגד נתבעת 2 מוצדקת היתה , אולם נדחתה נוכח רצונם של הצדדים לסיים את התיק ולאור העובדה כי נתבע 3 הסכים לקחת על עצמו את חלקה של נתבעת 2 בפיצוי.

מכל מקום, לטענתו, במסגרת הסדר הגישור קיבל הוא פיצוי נמוך באופן יחסי וזה אמור לשמשו עבור טיפול רפואי לו יזדקק בעתיד ומשכך אין מקום להטיל עליו הוצאות.

המסגרת המשפטית

6.       תקנה 511 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א) קובעת:

"בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר אם לאו".

תקנה 512 (ב) לתקסד"א קובעת: